מי מהסטודנטים לא מחכה ליום המיוחל שבו הוא יילבש את הגלימה, יחבוש את הכובע יחד עם חבריו. מדובר על היום בו סטודנטים, או יותר נכון הבוגרים מקבלים את התארים שלהם. טקס הסיום הוא אירוע אחד גדול שכולם מברכים על זה שהחבר'ה הצעירים סוף כל סוף הגיעו למטרתם.
בכל טקס יש נוהל מסוים וגם בקבלת התארים יש סדר מסוים. הסגל האקדמי מקפיד לשמור על עקרונות ניהול טקס הסיום בכל שנה. זהו רגע מרגש עבור הבוגרים שבעצם מקבלים סוף סוף אחרי אינספור הרצאות, עבודות ומבחנים את התעודה הנכספת. מדובר במעבר של מקבלי התארים מהיותם סטודנטים לאנשי מקצוע, כל אחד בתחומו שלו.
קיימים שלושה סוגי טקסים: הראשון הוא הענקת תעודות לתואר ראשון ושני באחריות הפקולטה הרלוונטית. השני מבין השלושה הוא הענקת תעודות לתואר שלישי באחריות המזכירות האקדמית. השלישי הוא תעודות אחרות (סיום קורס, השתלמות אקדמית, הכשרה וכ'ו) באחריות היחידה ובאישור הדיקן.
בואו ונראה מהו הסדר שדרכו מתנהל הטקס עד הרגע שהבוגרים יחד עם התלבושות (כן, כן, אין תלבושת.....אין תואר) מקבלים את התעודות. אפשר בהחלט להבין את אלה שמבריזים מן הטקסים ומעדיפים לקבל את התעודה לאחר מכן. אחרי הכל, מי באמת רוצה לשבת בטקס שבו חופרים במשך שעות בור ענקי, ורק אז מקבלים את מה שרצינו לקבל במשך שלוש-ארבע שנים.
הטקס נפתח בדברי פתיחה של המנחה שמברך את כל המוזמנים, כאשר אחריו מגיע הדיקן ונושא דברי ברכה. לאחר מכן, קיים מוסיקלי (לא בכל מוסד לימודים ואם כבר משמיעים אז עדיף ככה שיר עם קצב ולא איזושהי קלאסיקה שתרדים את כל הקהל), כשאחריו תורם של הנשיא והרקטור לדבר, אחד אחרי השני. ברגע שהרקטור מסיים מתנגן לו ברקע עוד קטע מוסיקלי, ואז המנחה קורא בתור למסיימי התואר הראשון והשני לקבל תעודת הצטיינות לאלה שסיימו עם ממוצע של 92 ומעלה וממוצע 95 בקורסים ובתזה. בשלב זה, אחרי שחיכינו בסבלנות רבה (מהם עוד כמה דקות לעומת שלוש שנים ?) נציג המסיימים (תלמיד תואר ראשון או תואר שני) נושא נאום. אחר- כך אומרים תודה למארגנים, מכריזים על מיקום הטקסים המחלקתיים, קמים לכבוד שירת 'התקווה' לסיום.
בטקסים המחלקתיים, המנחה פותח את הערב, כאשר אחריו עולה ראש המחלקה לשאת נאום (הסטודנטים מקווים שיהיה קצר לפחות). ברגע שראש המחלקה מסיים את דבריו, מגיע הרגע המיוחל לו חיכו הסטודנטים כמה שנים- הענקת התארים.
במדינות אחרות יש מן הדומה לטקסים בארץ, אך יש גם מן השונה. למשל הטקס באוניברסיטת באנגליה מתנהל בכך שהבוגרים לובשים את התלבושות המסורתיות כשברקע מתנגנת לה המוסיקה. לאחר מכן, קוראים בשמותיהם של הבוגרים אחד אחרי השני, כשהם מאורגנים לפי חוגים. ברגע שמקבלי התעודות עולים לבמה, הם לוחצים ידיים לנשיא מוסד הלימודים או לסגנו.
בארה"ב למשל, מאכלסים את כל הבוגרים באולם ספורט עקב הכמות האדירה שיש בכל שנה. כמו בכל מדינה, גם אצל הדוד סם יש את נאומי נשיא הקולג' או האוניברסיטה, רק שיש הבדל קטן. בעקבות העובדה שיש כל-כך הרבה סטודנטים, אז אלה מקבלים תעודה ריקה, אשר תמולא לאחר הטקס.
בסופו של דבר, הטקסים בכל מדינה על הגלובוס נראים כמעט אותו הדבר, פשוט ההבדל האמיתי הוא בשפה ובאנשים. במידה ויצא לכם לראות טקסים בסרטים אמריקאיים, אז אתם כבר יכולים להבין איך הם נראים. המציאות לא שונה בהרבה ממה שרואים בקולנוע, פשוט בתסריט מקצרים את כל הנאומים עד לרגע המרגש.
מספרי טלפון, כתובות אימייל וקישורים שהופיעו בכתבה המקורית הוסרו.