ביקורת מקיפה על:
תואר ראשון לימודי אנגלית ולימודים אמריקניים אוניברסיטת תל אביב

חלקית. לומדים בעיקר על התרבות ועל ההיסטוריה של אנגליה ושל ארה״ב דרך טקסטים (בד״כ רומנים/סיפורים קצרים/שירים/מחזות), אבל בתור אחד שלמד במסלול החד-חוגי, מספר הקורסים, ומספר המרצים, מוגבל (לעיתים גם במשמעות הכפולה של המילה...). במילים אחרות, עם כמה שהתחדדה לי יכולת החשיבה הביקורתית ויכולות הקריאה והכתיבה וההבעה בשפה האנגלית וכו׳, יוצא שנושאים שלמדת עליהם שנה קודם לכן חוזרים על עצמם שוב ושוב עד לזרא, וכמה אפשר כבר לדבר על ניכוס תרבותי מבלי שזה ייצא מכל החורים? מבחינת הסטודנטים עצמם, מספר גדול של הסטודנטים שייצא לי לפגוש, מעבר לכך שהם לא ״מומחים״ בניתוח ספרותי, בלשון המעטה (גם כשהם מגיעים לסמסטר האחרון בשנה השלישית), גם מתקשים בשלב בסיסי יותר, בקריאה עצמה של הטקסטים. זה מעיב על הדיון הכיתתי, במיוחד בסמינרים שבנויים על דיון ולא על הרצאה רצופה של שעה וחצי. זה תקף גם למקרים בהם אנו נדרשים ״לשתף פעולה״ עם סטודנטים אחרים ולהעיר/להאיר אחד לשני על הכתיבה של האחר, כשלי היה יותר רלוונטי הפידבק של המרצה מאשר של איזה סטודנט אקראי.

הייתי מחלק את המרצים בחוג לשתי קבוצות: כאלה שהם ברמה של high school teachers (או לכל היותר ברמה של public college), וכאלה שאתה מרגיש שהם באמת ובתמים, ובצורה מובהקת, university professors (מספר בודד, וגם ככה מספר המרצים בחוג נמוך, כמו שכתבתי) על כל המשתמע מכך. זה יוצר קיטוב די קיצוני ברמת המקצועיות, היקף הידע, והאווירה הכללית, במיוחד בקורסי היסוד שמועברים בשנה הראשונה ושמכוונים את הטון גם להמשך התואר לפעמים. הייתי ממליץ להתרחק מהסוג הראשון כמו משדה קוצים בוער, כמה שאפשר. מבחינת יחס אישי, היה רק מרצה אחד שהיה לי קשה איתו ברמה הזו, אבל יש מצב שהוא על הספקטרום.

הדירוג שלי מבוסס על מה שכתבתי למעלה, אז אין לי כל כך מה להוסיף חוץ מזה.

לפעמים תשובות למיילים מגיעות באיחור (כנ״ל לטפסים/בירוקרטיה אחרת), אבל חוץ מזה הכל היה די טוב.